תוקפנות

Updated: Aug 25

הוא יושב שקוע בכתיבת דו"ח שהוא צריך להגיש למחר. מנסה לג'נגל בין ילדים ועבודה ולפתע משום מקום מופיעה רגל של ילד בן חמש ובועטת לו במקלדת…. הוא מזדקף בזעם ומכה את בנו. שוב.

אני פשוט אבא גרוע, הוא אומר לי. זה לא צריך לקרות. אבא לא צריך לפעול כך בכח מול בנו. והוא צודק. זה לא צריך לקרות. אבל זה קורה.

הוא מספר על כמה הוא רוצה להפסיק את התוקפנות כלפי בנו, כאן ועכשיו. זה הדבר הנכון, אבל הוא פשוט לא מצליח…. כבר כמה פעמים הוא נשבע לעצמו שלא ינהג כך שוב, ושוב ושוב נופל לאותו הבור…. בתוך להט האירועים בבית, פתאום משהו משתלט עליו וגורם לו להתפרץ ולפגוע בבנו ובעצם גם בעצמו. העיניים שלו מלאות אשמה וייאוש מכך שזה שוב ושוב קורה. למה אני עושה את זה? למה? הוא שואל...

אני מקשיב לו. הוא מדבר מהלב ואני מרגיש את זה בלב שלי. כל כך קל לשפוט אותו, להדוף את המקום הזה, אבל הכנות שלו האומץ להתמודד עם השדים גורמים לי להרגיש קרוב אליו. === אני רוצה בפוסט הזה לפתוח פתח אל המקום הטעון הזה בתוכנו. ואני כותב כאן בעיקר לאחי הגברים. זה לא שאין תוקפנות אצל נשים. אני לא משווה ולא מחפש צדק, אני כותב על מה שמגיע אלי מהגברים שאני פוגש. התוקפנות הזו שקיימת בנו נובעת מכאב עמוק, הזרעים נטמנו בילדות שלנו, ברגע בו אבא התעלם או אימא התפרצה בזעם, ברגע בו המורה השפילה לפני כל הכיתה…. כל אלה מקומות שמבקשים ריפוי ואיזון ועד שהריפוי הזה יתרחש ממשיכים ליצור כאב והרס. === אנחנו ממשיכים בשיחה, למה זה קורה לי הוא שואל? למה אני נוהג כך מול מי שהכי יקר לי בעולם. אנחנו מבררים יחד מאיפה זה מגיע. ==== הבנה ראשונה: אני תוקף כי אני חש מותקף מה קרה לו לאותו אבא, אל מול בנו שבועט לו במקלדת? מה קורה שם ברגעים אלו שלפני שאנחנו מוצאים את עצמנו מתקיפים וכועסים? באותו הרגע הילד בן החמש הופך להיות האבא שהיכה אותו בילדותו, הבריון בכיתה, או המפקד בצבא שהשפיל אותו והחוויה הפנימית היא של הישרדות, של פחד וזעם שמתעורר. ולכן אנחנו מתקיפים בחזרה.

מה אפשר לעשות? אנחנו עובדים על כך יחד, מעבדים את האירועים מילדותו ומחפשים דרך להפריד בין האירועים הקשים שהתרחשו בילדותו לאירוע שמתרחש עכשיו אצלו בבית. ההפרדה הזו תעזור לו לחזור לכאן ועכשיו ממקום שקט יותר ומחובר לעצמו. מה יעזור לך, אני שואל אותו, להיזכר שהוא ילד בן חמש, שהוא בעצמו אולי מבוהל, או מתגעגע למפגש איתך? מה יעזור לך לראות שהוא לא מהווה איום אמיתי ואתה לא באמת נמצא ברגע זה בסכנה? והוא מהרהר ואומר: אני יכול לראות את הגובה שלו... להסתכל לו בעיניים... להיזכר בכינוי החיבה שלו… ==== הבנה שניה: אני תוקף כי אני מרגיש חלש זה עזר, הוא אומר לי במפגש שלאחר מכן, אבל עלתה בי שאלה כואבת שלא מרפה: איזה מן אבא אני שהבן שלי בועט לי במקלדת ואני לא עושה כלום, מה זה אומר עלי, שאני חלש? שאין לי ביצים? שאני לא יודע לעמוד על שלי? שהפסדתי לו? אלו המקומות בהם אנחנו כאבות תוקפים כי אנחנו מרגישים חלשים מובסים…. אני חושב שבמיוחד כגברים חוסר אונים קשה לנו מאוד. אנחנו לומדים מגיל צעיר שזה תפקידנו לתת פתרון לבעיות. יוצרים לעצמנו ארגז כלים שיפתור כל בעיה: פטיש פלאייר או מסור אנכי…..

ומנגד, מערכות יחסים ובפרט האבהות מפגישה אותנו לעיתים קרובות עם מצבים ורגעים ללא פתרון ועם תחושה של חוסר אונים. אין לנו את הכלי המתאים מארגז הכלים שיפתור הכל….

היכולת שלנו להכיל את תחושת חוסר האונים. לא לנסות לשלוף כלי ולפתור כל קושי שעולה, להסכים פשוט לנשום עמוק ולהיות בנוכחות ברגע כזה של קושי יוצרת שינוי עמוק בקשר ומגדילה את האמון. ==== הבנה שלישית: אני תוקף כי לא רואים אותי אנחנו ממשיכים לשוחח והוא מספר לי: אני משקיע את כל כולי לפרנס, בקושי מוצא זמן לעצמי, רק עבודה ילדים בית למה הוא לא רואה אותי? זה המחשב שלי, זה הפרנסה שלנו, הוא יודע כמה המחשב הזה חשוב לי.

התחושה הזו, שמתעלמים ממני, לא רואים אותי, מבטלים את הרצון שלי, יכולה לגעת בפצע עמוק ולעורר זעם שמטרתו לזעוק: עכשיו אתה כן תראה אותי! אני תוקף כי אני מרגיש שלא רואים אותי וזו הדרך להראות את עצמי. באמת זה מקום מאוד כואב, אני אומר לו, צורך מאוד בסיסי. אתה צריך להרגיש שרואים אותך. לא במקרה הבן שלך בועט בדבר שכל כך יקר לך. זו הדרך שלו לצעוק את אותו הדבר: תראו אותי. הוא אומר לי זה נכון, תראה כמה אני מגוחך. אני מבקש מילד בן 5 לראות אותי. ואני מציע לו שזה ממש לא מגוחך. זה צורך ממש בסיסי. אבל הדרך הנדיבה להזין את המקום הזה אצלך היא ללמוד לראות אתה את עצמך. ==== לרפא את המקומות של התוקפנות והאלימות זה מסע. מסע בו אנו פוגשים מחדש מקומות של חולשה בתוכנו, לומדים לקבל אותם, לומדים להרשות להיות בפגיעות בלי להיבהל מזה. דווקא מהמקומות האלה קל יותר גם להיזכר בעוצמה שיש בנו, וביכולת ההשפעה שלנו.