היום, קצת לפני השינה אחד הילדים שלי התחיל לפחד.
השיחות בבית ספר על המצב המתוח והפיגועים פתאום צפו ועלו יחד עם החושך והשינה המתקרבת.
—
מיד התחלתי להסביר לו, שאנחנו גרים במקום רגוע ולכאן 'הם' לא יגיעו
ובכלל, שבחדשות הכל נראה נורא מפחיד אבל בתכלס אין סיבה לפחד…
ואני מדבר ומסביר ומסביר…
ופתאום אני שם לב במבט בעיניים שלו, שאני בכלל לא עוזר לו.
אז עצרתי.
—
שמתי לב פתאום שאני נורא רוצה שהוא יפסיק לפחד.
אבל הוא פוחד. והוא פוחד בצדק.
נזכרתי פתאום שזה בסדר לפחד.
שזה מנגנון בריא שקיים בגוף שלו, כמו בגוף שלי.
ועכשיו המנגנון הבריא הזה פועל ואני מנסה להפריע לו.
אז עצרתי.
—
ונשמתי עמוק ואמרתי לו, אתה פוחד? בוא, ספר לי שוב ממה.
אבל הפעם באמת הקשבתי.
פיניתי מקום בתוכי לפחד שלו.
הסכמתי לו להתקיים.
הוא מספר ואני מקשיב, קרוב אליו, מניח עליו יד ואומר לו שאני מבין אותו.
שמתי לב תוך כדי שכבר קצב הדיבור שלו יורד שמשהו בו קצת נרגע.
אבל הוא עדיין פוחד.
אמרתי לו שוב שאני מבין את הפחד שלו ושאלתי אם הוא רוצה שאני אעזור לו.
הוא אמר שכן.
—
כבר היה זמן לישון.
אמרתי לו, שאני אשב לידו עד שהוא ירדם ואם הוא צריך אותי גם בלילה הוא מוזמן לבוא.
אמרתי לו "אני איתך".
הזמנתי אותו לנשום עמוק. לשים לב לפחד, לא להיאבק בו.
עשיתי לו עיסוי והנחתי עליו יד עד שהוא נרדם.
—
הפחד הוא חלק מאיתנו. חלק חשוב. יש לו תפקיד, לשמור עלינו.
כשאנחנו מנסים לסלק אותו, הוא נאחז.
כשנותנים לו מקום ומקשיבים לו, הוא חוזר לגודל האמיתי שלו.
—
הרבה פעמים מתוך האהבה שלנו לילדים, אנחנו רוצים לפתור להם את הבעיות.
ואז אנחנו מחלישים אותם.
התמקמות מעצימה יותר ,היא לאפשר להם לפגוש את הפחד, להתמודד איתו בעצמם תוך כדי שאנחנו תומכים בהם.