כשהכל מתפרק... פוסט על זמני מסך

באחד הערבים השבוע הבת שלי ביקשה לראות פרק לפני השינה. התלבטתי קצת אם זה מתאים, בכל זאת, מחר בית ספר, אבל לבסוף הסכמתי. לרוע המזל התברר שהאינטרנט חלש. הבנות ישבו אל מול המסך, ממתינות שהפרק יטען. ככל שחלפו הדקות הרגשתי שאני מאבד את הסבלנות שלי. מצד אחד נכון, הבטחתי להן, אבל האינרנט תקוע והן עוד ועוד מול המסך, השעה נהיית מאוחרת והרגשתי דאגה על כך שעוד רגע ישרף להם המח מרוב מסכים... אז אמרתי להן בהחלטיות: די. נשאיר את הפרק למחר. יש מחר בית ספר. קדימה, לישון. אבל להפתעתי, גם הבת שלי הייתה החלטית, טוענת בתוקף שהבעיה היא בשרת של האתר והיא שמה פרק אחר. הן ילכו לישון כפי שסוכם רק לאחר שיצפו בו. התשובה שלה הפעילה אותי. אני אמרתי משהו והיא לא קיבלה אותו. ובאותו רגע הרגשתי שזה ממש לא מתאים. שהיא צריכה להקשיב לי. כאן ועכשיו. אמרתי לה: תסגרי את המסך. והיא בשלה: אבא, אתה הבטחת לנו, אני לא סוגרת. ברגע אחד הרגשתי ממש זעם בתוכי. רצון לסגור בתקיפות, אפילו באלימות את המחשב וגם את הויכוח. איך היא מעזה ככה לבטל את הסמכות שלי? רציתי לומר לה בתקיפות: דעי את מקומך! הרגשתי שזה ממש מסוכן, שאני חייב לפעול כדי שתקשיב לי. לאבא שלה. איכשהו בתוך כל זה היה גם חלק אחר בתוכי שאמר לי אל תעשה כלום. צא לסיבוב. יצאתי. ==== תוך כדי שאני הולך, הרגשתי בהלה. הרגשתי שמה שקרה הוא לא טוב. שמשהו מתפרק. שזה קרה כבר כמה פעמים בימים האחרונים וזה ממש מסוכן. הרגשתי שזו חובתי להבהיר מחדש ש*אני* מחליט ושהיא צריכה להקשיב לי. אם היא לא שומעת לי כאן, מה יקרה כשמשהו משמעותי יותר יקרה? איך אוכל לשלוט ולמלא את תפקידי כאבא? תוך כדי כל זה, הרגשתי גם שמה שמתעורר בי, לא שייך רק לי. הוא שייך גם לאבא שלי ולאבא שלו ועוד ועוד דורות אחורה שהחזיקו בתפיסה הזו והעבירו אותה הלאה. תפיסה בה אני האבא, הגבר, אני מחליט, אני יודע והם צריכים להקשיב לי. כשראיתי את זה ככה התעוררתי. הבנתי. אני לא רוצה לנהוג כך עם הבת שלי. אני לא מאמין בכוחנות הזו עוד. אני לא מאמין שאני מחזיק באמת בלעדית ושאני זה שקובע. אני מאמין בדיאלוג ובהקשבה. ככה הלכתי עוד כמה דקות עד שהרגשתי שזה נרגע בתוכי. ==== כשהגעתי הבייתה, התברר שהבת שלי צדקה. הבעיה הייתה בשרת. הינה הן מסיימות את הפרק והולכות לישון. אני אומר לה- צדקת, אני טעיתי. טוב שהתעקשת. סליחה שהייתי תוקפן. מחבק ומנשק. לילה טוב. הן נרדמות ואני חושב לעצמי. מזל שלא הוצאתי את זה עליה. כמה האנרגיה הזו יכולה לרמוס, לפגוע, להחליש ולפרק את הבטחון העצמי של הילדה הרגישה והמתוקה הזו. כמה אני לא רוצה שזה מה שיהיה בקשר בינינו. אני מודה לעצמי שהצלחתי לצאת בזמן. שנשמתי לרגשות שעלו ולא פעלתי מתוכם. ==== אני חושב שבחרנו לחיות בתקופה מכוננת. תקופה של שינוי. נשים עושות שינוי, ילדים עושים שינוי ולאחרונה יותר ויותר גברים ובפרט אבות עושים שינוי. לא מעבירים הלאה את הפצעים והדפוסים, אלא מתבוננים בהם, מעבדים אותם ומרפאים את הפצעים. סדנת חופש ממסכים