אתמול היה לנו מפגש סיכום שנה בבית ספר עם החונכת והבת שלי לא הסכימה לבוא.
זה התחיל כמה שעות קודם לכן בריב שהיה בין כמה בנות שבסופו החונכות כעסו מאוד על האופן בו הבנות התנהגו ונזפו בהן. הבת שלי נפגעה, באה הבייתה סיפרה מה קרה והודיעה: לא באה לפגישה.
התגובה הראשונה בתוכי הייתה: מז’תומרת את לא באה. אי אפשר לא לבוא. קבענו. זו פגישה שנתית. דווקא בגלל שהיה ריב חשוב שתבואי ועוד מליון טיעונים שרצו לצאת ממני...
ואני מכיר את המשימתיות הזו בתוכי. שצריך לבצע משהו. אם קבענו אז חשוב שזה יקרה. אם יש פגישה, קודם כל חשוב שנבוא אליה. ושמתי לב שמתוך המשימתיות הזו ומרוב שאני עסוק באיך לגרום לזה לקרות אני שוכח את הדבר הכי חשוב בכל הסיפור הזה – הבת שלי.
אז עצרתי, הסתכלתי לה בעיניים, רק הסתכלתי אליה ונשמתי. יכלתי לראות כמה היא נסערת. ופתאום הפגישה לא נראתה לי כל כך קריטית. ואמרתי לה: נפגעת. את לא רוצה לבוא. אני מבין. בואי אחבק אותך. התחבקנו והרפיתי מזה.
הכנתי לה ארוחת צהריים, היא הלכה לראות סדרה שהיא אוהבת, חתכתי אבטיח, אכלנו יחד וצחקנו ופשוט הרפיתי מהשיחה הזו שכבר עוד מעט צריך ללכת אליה.
ואז ממש עשר דקות לפני היציאה, אמרתי לה: מתוקה, תיכף הפגישה. לי חשוב ללכת לשיחה הזו, אני חושב שיהיה לך טוב לבוא גם. זה סיכום של כל השנה, לא רק של המקרה היום. אני מזמין אותך לבוא, אם את רוצה.
והיא- מישהו ראה את הסנדלים שלי? יאללה. מוכנה.
=====
בהרבה מקרים ההתנגדויות והמאבק של הילדים שלנו, נועדו להזכיר לנו רק לראות אותם.
להזכיר לנו שהמבט בעיניים חשוב יותר מהמירוץ שאנחנו נמצאים בו וממשימות היומיום.
=====
ממשימתיות להקשבה, מחינוך לחניכה