זה לא פייר !

במהלך החופש העברתי פעילות של משחק החרבות בקייטנה אליה הוזמנתי. באחד המשחקים ששיחקנו, היה ילד אחד, נקרא לו עידו, שהיה מהיר וחזק משאר הילדים ושוב ושוב הוא גנב בקלות יחסית את הדגל מהקבוצה היריבה. זאת למרות שניסיתי בדרכים שונות לאזן. לאחר שלושה סיבובים שזה קרה ניגשתי אליו ואמרתי לו: מעכשיו לך אסור לגנוב את הדגל. הילד התרעם וצעק: מה! זה לא פייר!! והחל לשלהב את החברים שלו שזה רעתם וזה לא הוגן. "לא פייר !!" מכירים את זה? "למה הוא קיבל ואני לא?" "למה היא קיבלה יותר?" "למה רק עלי כועסים?" "זה לא פייר!" והאמת שזה לא רק מעולם הילדים. הינה, האישה שלי נוסעת לכמה ימים ואני נשאר כאן עם הבית, הילדים והעבודה. הכל עלי. תחושה שזה לא פייר כלפי עולה בי. מה זו התחושה הזו? מה מסתתר מאחוריה? אם אני חושב על עצמי למשל, כל מה שנחוץ לי באותו רגע זה שהיא תכיר ותעריך את העשייה שלי. זה הכל. עם כל שנותי, כל המסעות שעברתי, עדיין יש בי ילד שזקוק למילה טובה ולהערכה. לרגעים בת הזוג שלי אומרת לי וואו, איך אתה מחזיק את כל זה וגם עושה את זה כל כך טוב. זהו. סעי לשבוע. אין בעיה. אני מבין משהו: הצורך שלי הוא לא שהדברים יהיו סימטריים או הוגנים, אלא שהילד בתוכי יזכה להערכה, שיראו אותי. אני רוצה לחוש שיש משמעות למאמץ שאני עושה. והינה עידו מתרעם מולי: זה לא פייר! אני מזמין אותו להתקרב אלי, מניח עליו יד ואומר לו: תקשיב עידו, אתה צודק. זה לא פייר. זה חוק שהוא ממש לא הוגן כלפיכם ובמיוחד כלפיך. אבל אני רוצה לאתגר אותך. הראית לי שאתה יודע לקחת את הדגל. אני מעלה אותך רמה. עכשיו נראה אם תצליח לעזור לחברים שלך לנצח. זו רמה הרבה יותר גבוהה. הוא לא נותן לי לסיים את המשפט. חוזר לחברים שלו וצועק אליהם בהתלהבות: חבר'ה, זה לא משנה!! אנחנו יכולים גם ככה! אנחנו נצליח!! בין רגע שינה עמדה מעמדה של תסכול וקורבנות למנהיגות והתלהבות. הינה, המשחק מתאזן נהיה מרגש, מותח ומלהיב עם הצלחות לכל אחד מהצדדים. חשוב מכך, אותו ילד זכה (אולי בפעם הראשונה) להיות בתפקיד בו הוא פועל עבור אחרים. מה גרם לשינוי? האם הוא הבין לפתע שזה פייר? לאו דווקא. האמת היא שזה לא הדבר שבאמת מעניין אותו, אם זה פייר או לא. מה שיותר חשוב לו זה לחוש מוערך, להרגיש שרואים אותו. הוא קיבל משמעות חדשה וזה שינה בשבילו הכל.