השבוע הראשון בטיול שלנו בבולגריה הביא איתו הרבה מריבות בין הילדים, שהמשותף להן הוא מאבק על מי קיבל יותר, או קודם: מי ליד החלון במטוס, מי בוחר תחנת רדיו באוטו, מי יושב באמצע, מי שותה ראשון מהבקבוק, למה הוא קיבל יותר גלידה, מי ישן בספה הנפתחת ועוד ועוד. === ואני מהכיוון שלי מתקשה להכיל את ההתכתשות הזו ושואל את עצמי למה הם כל כך עסוקים אחד בשני, עד כדי כך שכמעט יוותרו על הגלידה שלהם רק כדי שהשני לא יקבל כפית יותר? מאיפה תחושת החוסר הזו? למה הם לא ניהנים ממה שיש להם? אני מנסה להחזיר את השקט, מנסה למצוא איזשהו צדק: אתה היית פעם קודמת ראשון, אז עכשיו היא... תעשו תורות, בכל פעם תחליפו... אבל זה ממש לא עובד, תמיד מישהו יוצא בתחושת חוסר והריב ממשיך. וקשה לי עם זה שהם כל כך עסוקים אחד בצלחת של השני, אז אני מנסה להסביר להם, שלא יהיו עסוקים אחד בשני, אלא יאהבו את מה שיש. ואני קולט שהמלים האלה הן ססמאות ריקות עבורם. לומר לילד שרוצה עוד "תהיה מרוצה ממה שיש", זה כמו לומר "אל תפחד" למי שפוחד, או "אל תתבייש" לילד שמתבייש. === תוך כדי שאני לא מבין למה הם ככה, שמתי לב שגם אני ככה. שמתי לב למתח שאני נמצא בו. למקומות הסגורים שלי. יכולתי לראות כמה קשה לי לעצור, לצאת לחופש, להפסיק להיות בתפקיד הצייד, המפרנס. יכולתי לראות את הכיווץ שקיים בי כלפי ההוצאות בטיול. כל זה בגלל שבדיוק כמוהם אני באין ולא ביש. הם רבים בינהם על הגלידה ואני רב בתוכי על המחיר ששילמתי על המלון. ומתוך המודעות הזו התחלתי ליצור שינוי בהתנהלות שלי. השינוי לא היה לנהוג בפזרנות. המשכנו להתנהל כפי שתכננו ובהתאם לתקציב שלנו. השינוי היה בכך, שאפשרתי לעצמי להוציא את הכסף בשמחה, ליהנות מהיש.
הרבה פעמים שפע נתפס כהרבה כסף, או רכוש וזו כמובן טעות. שפע זו האפשרות להתרווח על היש, להכיר תודה, לראות את הטוב, לשלם בשמחה. === ותוך כדי חזרתי להתבונן בילדים ובפרט במריבות שלהם ושמתי לב שגם כאן יש הזמנה עבורי: האם אני, ברגע זה, מסכים להתרווח על היש, כולל שלושה ילדים מתכתשכים? האם אני מוכן לפגוש אותם במקום בו הם נמצאים, כולל כשהם לוחצים לי על הכפתורים? הכפתור של תחושת החוסר מפעיל אותי רגשית... האם אני מוכן לחקור את האמונות שלי במקום לנסות לתקן את הילדים? === ברגע שהעברתי את השאלה מ-איך אני גורם להם להפסיק לריב, ל-מה אני מרגיש, קרו שני דברים: הראשון- נהיה פחות לחץ ממני אליהם ומשהו באווירת המריבות כבר קצת נרגע. השני- האפשרות שלי להשפיע גדלה. כשהילדים הרגישו את השינוי שחל בי, זה התחיל לחלחל אליהם. === החניכה עוברת דרך מערך האמונות שלי, דרך האופן בו אני עובד עם הרגשות שלי ומתוכם התדר שאני מהדהד לילדים. כלומר אם אני בעצמי נמצא בתחושה, שלי ולילדי יש כרגע כל מה שנחוץ לנו, יהיה לי קל להדהד את זה. ולילדי יהיה קל ללמוד ממני. === מחינוך לחניכה – מסעות של הורות מקרבת