אתמול אחר הצהריים הייתי עסוק בלארגן את הבית והבת שלי נגשה אלי ואמרה לי- אבא משעמם לי. התחלתי להציע לה רעיונות מה לעשות: לפגוש חברה, לצייר, לנגן אבל היא ענתה את אותה תשובה לכל ההצעות: לא בא לי. וזה הכעיס אותי. למה את לא מוצאת לעצמך משהו לעשות? יש כל כך הרבה אפשרויות, למה את מתנגדת לכל הצעה? ואם את לא רוצה כלום, לפחות על תפילי את זה עלי! בעודי חושב לעצמי את המחשבות הכעוסות האלה, היא אומרת לי- אני רוצה לעשות משהו איתך. איך שהיא אמרה את זה, משהו בתוכי התכווץ. לא רציתי. היה מלא דברים לסדר בבית, תכננתי לסדר, לעבור על אימיילים שמחכים לי ולנוח קצת. אבל לא היה לי נעים לומר לה אז אמרתי לה: מה את רוצה לעשות? והיא מציעה: "נלך לבריכה... נשחק "באלאגן"... נכין עוגיות... ננגן יחד?" ממש יכולתי לראות איך זה התהפך: עכשיו היא מציעה מלא אפשרויות ואני מתנגד בתוכי לכל אחת מהן. אבל לא הרגשתי בנח להגיד על הכל ‘לא’, אז אמרתי לה, טוב, בואי ננגן יחד ותוך כדי שאני מביא את הגיטרה בחוסר חשק, אני שואל את עצמי למה אני כזה מבאס? למה אין לי חשק? סופסוף חופש גדול , אני כל כך אוהב את הבת שלי, למה אני לא שמח לשחק איתה? אנחנו מתיישבים ומנגנים וככל שאני שוקע לנגינה המשותפת, אני שוכח מהמיילים שאני צריך לכתוב, שוכח מהסדנה שאני מכין, שוכח מערימת הכלים וזה רק אני והיא. פתאום נהיה לי נעים. לכמה רגעים כל העומס שהיה עלי התפוגג. פתאום אני מבין שזה לא שאני לא רוצה לבלות איתה. אני פשוט לא מצליח להתפנות. מרוב מטלות ומשימות אני לא פנוי רגשית וכל מה שאני רוצה זה רק שקט. אבל דווקא ההתעקשות שלה גרמה לי להפסיק מההתעסקות הכמעט כפייתית במטלות ולשעה אחת להיות במפגש נעים עם עצמי ואיתה. והרי בתוכי זה מה שאני הכי רוצה. ====== הורים שאני פוגש מספרים על חוסר חשק להיות עם הילדים והם מרגישים רע עם עצמם. בפרט עכשיו, בחופש הגדול, הילדים פנויים ומחפשים את המפגש איתנו, אבל רובנו ההורים עובדים ונוצר פער בין הזמן פנוי שלהם, לחוסר הפניות שלנו. אני חושב שלא כדאי ואף לא הוגן לשפוט את עצמנו. זה רק מקטין את הרצון לפגוש את הילדים. כדאי להכיר בעומס שאנחנו נמצאים בו ולהיות סלחניים לעצמנו. ואז להיזכר שדווקא המפגש עם ילדינו יכול להיות הפוגה מהעומס, יכול להיות אפשרות לפגוש את עצמנו בקצב אחר, קצב שיותר מותאם לנו. ממשימתיות להנאה, מחינוך לחניכה
top of page
bottom of page