בשבת האחרונה נסענו לבקר את אחותי ומשפחתה. היה יום מקסים וכיפי ואז רגע לפני הפרידה התחילה סאגה שדי חוזרת על עצמה במפגשים האלה. הבת שלי והבנות של אחותי רצו להישאר לישון ולהמשיך את המפגש. זו תישן אצל זו וזו אצל זו. יש להן תכנית מפורטת ומסודרת. הן ישנו יחד ומחר לא ילכו לבית ספר, הולך להיות כיף!!
והאמת היא שזה לא התאים לי. בעיקר מסיבות לוגיסטיות, אבל גם כי חשבתי שזה יהיה נכון יותר לבת שלי קצת זמן שקט בבית אחרי כל ההמולה של הימים האחרונים. אבל הן כל כך מתלהבות וקשה לומר להן לא... אז אנחנו מנסים לבדוק אם יש אפשרות סבירה וזה לא מסתדר וההתלהבות שלהן כבר נחווית בתוכי כתוקפנות ופחות ופחות יש בי חשק להיענות עד שבסוף אני אמור בחדות: די, לא, זה לא מתאים. הפעם לא. אבל הן לגמרי בתוך זה: למה לא? הינה, יש להן עוד רעיון ועוד רעיון איך לפתור את זה, הן לא מוכנות לקבל לא וממש מארגנות ‘מרד’ ואני כבר בלחץ ממה שנהייה ופשוט רוצה ללכת משם, אומר יאללה, מספיק, בפעם הבאה. עכשיו הולכים הבייתה, בואו לאוטו. אבל הבת שלי לא מוכנה לבוא. למה שאני אחליט? מה עם מה שהיא רוצה? ואני אומר לה, מותק, אסביר לך באוטו, אבל עכשיו נלך. והיא- לא. אני לא באה. ואז פתאום זה נהיה לי יותר מדי ואני פשוט מחבק אותה ולוקח אותה בניגוד לרצונה על הידיים לאוטו. הו. זה ממש מזמן לא קרה....
והינה אנחנו נוסעים באוטו. אני קצת המום מעצמי וגם היא. אני מרגיש רע. מנסה להבין איך זה קשור למה שאני רוצה להפיץ וללמד בעולם ונוהג באוטו פשוט מבועס. וגם הבת שלי מאחור כועסת ופגועה. והאישה שלי רואה אותי ולא אומרת כלום רק מניחה עלי יד אוהבת. וגם על הבת שלנו.
והינה אנחנו כבר בבית, אני שוכב במיטה, נושם ומנסה להבין. מה הייתי אמור לעשות אחרת? הייתי אמור לוותר? ממש לא מרגיש נכון. הייתי אמור לתקשר אחרת, בצורה יותר מכילה? ניסיתי, זה לא ממש הגיע אל הבנות. מה הייתי אמור לעשות? שואל ואין תשובה, רק עצב.
אז אני מרפה מהמחשבות. ורק נושם אל העצב הזה שעולה בי. נותן לו מקום. נושם. מרשה לעצמי לא לדעת. לא להיות אבא מושלם. לא להיות מודל להורות. לא להיות שום דבר מלבד אורי שעצוב לו עכשיו, כי הדברים לא כמו שהוא רוצה.
ופתאום עולה בי רצון לחבק אותה, את הבת שלי. אז אני ניגש אליה ושואל אותה- מסכימה שנעשה טיול, רק שנינו? אז היא אומרת בכעס- לא מטיילת איתך!
אז אני אומר לה- את כועסת. אני מבין אותך. ואחרי כשעה מציע שוב. הפעם היא מסכימה ואנחנו מטיילים יחד בשקט ואז קצת משוחחים גם על מה שהיה. אני מקשיב לה, מנסה לא לשפוט ולא לתקן רק להיות איתה בפתיחות וקרבה.
וגם משתף אותה בתחושות שלי. אני משתף אותה בזה, שלמרות שאני אבא לפעמים אני ממש לא יודע מה נכון לעשות. ושלמרות שאני מאוד אוהב אותה, לפעמים אני עושה דברים שלא מבטאים אהבה. שאני לומד על הזמן. איך להיות אבא ואיך לפעול מתוך אהבה. ואנחנו חוזרים מחובקים הביתה. ***** למרות שאני חוקר כבר שנים את ההורות, עדיין לא מצאתי את הדרך לעשות את זה כך שיהיה תמיד נקי, אלגנטי ומושלם. לעומת זאת, כן מצאתי דרך להפוך את זה למסע מתמיד של התפתחות והתקרבות לעצמי ולילדי. ***** מאשמה לקרבה, מחינוך לחניכה
Comments