לסדר את החדר

הבוקר, הכנתי לילדים ארוחת בוקר, ניקיתי את המטבח וחשבתי לשבת קצת לקרוא ולכתוב. ליהנות מהשבת.

בדרך לספה עברתי ליד פינת היצירה וראיתי שנעשתה שם יצירה רצינית.

ניירות גזורים לכל עבר, צבעים מפוזרים וכו.

אז קראתי לבת שלי ואמרתי לה, מתוקה לפני שאת ממשיכה למשחק הבא – את מסדרת.

היא אמרה לי: טוב, אבל תעזור לי.

זה בכלל לא התאים לי. בדיוק סיימתי לסדר ורציתי לנוח.

אז אמרתי לה בערמומיות: טוב אני אעזור לך לסדר כאן אבל את תעזרי לי לטאטא ולשטוף את הבית.

ואז להפתעתי ראיתי את העיניים שלה נפתחות והיא אמרה לי בשמחה: כן! יופי!

חחח... איך נפלתי בפח

אבל החלטתי לעמוד בהסכם.

ישבתי איתה וסידרנו יחד ופתאום הרגשתי שזה נעים.


נעים לסדר יחד. הסתכלתי עליה מסדרת בהנאה והבנתי שהבת שלי לא רואה את הסידור כעונש, אלא כאפשרות לבלות יחד. גם הסידור הוא משחק.

הדבר שהיא מתנגדת לו הוא שאני הופך את הסידור לעונש: "סדרי עכשיו!" "את חייבת לסדר!" "עד שלא תסדרי את לא יכולה במחשב"...

עם זה היא לא מוכנה לשתף פעולה.


ככל שאני מתמיד בתפיסה הזו ש"חייבים לסדר!" זה גם מה שאני מלמד אותה ולאט לאט מתפתחת אצלה שנאה לסידור ולשאר מטלות הבית.


----

בתמונה: שעתיים לפני - מסדרים את החול בים