ללמוד לנצח

Updated: Aug 25

אני שרוע על הרצפה, דולב בן ה-8 עומד מעלי עם הרגל שלו על החזה שלי, החרב שלי אי שם, חרב האימון שלו צמודה לצוואר שלי. אני שואל אם נראה לו סביר שנכריז על תיקו. הוא צוחק ואומר לא! === אחת הסיבות העיקריות בגללן דולב הגיע אלי לטיפול בשיטת שתי חרבות הייתה ההימנעויות שלו ובעיקר ההימנעויות בבית הספר. הימנעות מכדורגל, ממשחקים חברתיים, ממשחקי קלפים או קופסה. אימו מסבירה לי שדולב מאוד חברותי וגם כמובן אוהב לשחק ובכל זאת, ככל שחולף הזמן הוא פוסל עוד ועוד משחקים, והם דואגים. אביו מספר שדווקא בבית הוא משחק, אבל נוטה להיות מאוד תחרותי ולוקח מאוד קשה הפסדים, עד כדי התפרצויות זעם ותסכול. האב טוען בתקיפות שדולב פשוט צריך ללמוד להפסיד. ברגע שהוא יבין שבחיים גם מפסידים לפעמים כל הסיפור הזה ירגע. === הבחירה שלי היא ללכת בכיוון שונה. מהרגע הראשון דולב פוגש איתי אפשרויות לנצח, להביס אותי באופן מוחץ: קרב חרבות: 3-0, האבקות רומית: נוקאאוט מוחלט, הצלחות בחץ וקשת ובכל משחק שאנחנו משחקים. ואכן, אני פוגש את הדפוסים שהוריו סיפרו לי עליהם. הוא בוחר שוב ושוב באותם משחקים שכבר שיחקנו יחד, ברגע שעולה חשש, או ספק לגבי האפשרות שלו לנצח הוא נהיה אגרסיבי יותר וההנאה נעלמת. ואני ממשיך באותו קו. רק ניצחונות והצלחות. הניסיון שלי מעבודה עם ילדים מראה שהפסד *אינו* מיומנות שיש לרכוש אותה. היכולת הזו ‘להפסיד בכבוד’ כמו גם האומץ להתנסות במשחקים חדשים נובעים משכבה עמוקה יותר: מתחושת ערך וביטחון עצמי. אני רוצה לעזור לדולב להאמין בכוחות הפנימיים שלו. לעזור לו לגלות אותם. לעזור לו להאמין בעצמו וביכולות שלו. בשלב הראשון זה מתבטא בכך שהוא מנצח, אבל ממפגש למפגש, ככל שדולב נרגע (כי נצחונו מובטח) אני יכול להעלות את רמת הקושי ולדרוש ממנו מחיר גבוה יותר עבור ניצחון או הצלחה. הוא נדרש להתאמץ, לגלות בתוכו יכולות פיזיים ובעיקר רגשיים שהוא לא היה בקשר איתם. מאחר ונצחונו כמעט מובטח, אנחנו יכולים להיות פנויים כדי לגלות מחדש את ההנאה הפשוטה שבמשחק ובמפגש. אנחנו מוצאים את עצמנו במשך 20 דקות מתגוששים ואף אחד משנינו לא מנסה להכריע כדי שהמשחק הכיפי לא יסתיים חלילה. === עוברים עוד כמה שבועות. ללא ספק יש שינוי גדול במה שמתרחש במפגש בינינו. אבל האם דולב יודע להחיל זאת גם בג’ונגל החברתי? ההורים מספרים לי על שינויים עדינים שמתרחשים בבית הספר וגם בבית. יש עדיין קושי, אומרת לי האימא אבל נראה שהכיוון חיובי. === דולב ואני יושבים ליד המדורה אחרי אימון מפרך שכלל מסלול מכשולים תוך כדי לחימה בחרב ובסיומו ירי בקשת. אני אומר לו שיש לי התלבטות מסוימת ואשמח לשמוע מה דעתו. שואל אותו האם לדעתו אפשר ליהנות ממשחק גם אם לא מנצחים. הוא חושב זמן מה ואז עונה לי שיש משחקים בהם שני הצדדים מנצחים. ואז אף אחד לא סובל. כמה חכם, אני עונה לו בקול ומודה לו בליבי על הפתח שפתח לי לעולמו הפנימי. התשובה הזו שלו מעידה על התפתחות, על נקודת מבט דצנטרית. הוא מבין שיש שניים במשחק. בשלב הבא בטיפול זה יהיה הדגש: איך אנחנו מתייחסים זה לזה תוך כדי שמתקיימת התרחשות סוערת בינינו? האם אנחנו רואים זה את זה? האם אנחנו יכולים לפעול כצוות אל מול אתגר משותף ולתת זה לזה מקום? אני מסתכל על דולב בהערכה על המסע האמיץ שהוא עושה ומכיר תודה על האפשרות, על כך שזו עבודתי.