חניכה - קשר בין אישי מתמשך של למידה, דיאלוג ואתגר \ ויקיפדיה ------------------------------ השבוע היה לי ריב משמעותי עם הבן שלי. דווקא הוא ואני בדרך כלל מסתדרים הכי טוב בבית, חושבים באותו ראש ויש לנו כימיה פשוטה. אבל השבוע רבנו.
באותו יום, אחרי ששיחקנו כל הבוקר, רציתי להמשיך בבניית הגלריה, שאני בונה עכשיו וביקשתי מהילדים לעזור לי במשהו. הבן שלי לא רצה לעזור. הוא רצה לראות סרט וזה הכעיס אותי.
למה הוא לא מוכן לעזור? אחרי הכל הוא אמור להיות הנהנה הראשון מהגלריה, שם יהיה לו חדר חדש. למה הכל צריך לעשות בשבילו והוא לא יכול להושיט יד?
קראתי לו אלי ואמרתי לו שזה לא מתאים. "כולם עוזרים. אני רוצה שתעזור גם." הוא כעס. "אבל לא בא לי! אני רוצה עכשיו לראות סרט!" וזה יותר הכעיס אותי. למה אתה צריך לעשות רק מה שבא לך? אתה לא רואה שאני צריך עזרה? והוא –"די!"
בעבר כבר שמתי לב שכשהוא אומר לי "די", הכי טוב לי, זה להקשיב לו. אז אמרתי טוב. די.
הנחתי לו, חזרתי לעבוד ונשארתי עם המחשבות. למה כל כך קשה לי כשהוא לא עוזר? האם אני באמת כל כך צריך את העזרה שלו? האם זה העניין? ברור שלא. אני מוטרד שהוא יהיה מין פרזיט כזה. אבל למה שאחשוב כזה דבר על הבן שלי? הרי הוא ילד חרוץ ונדיב. קלטתי שזו לא רק שיחה עליו. זו קודם כל שיחה עלי. על הדאגה שאני חש כלפיו ובכלל. על תחושה של בדידות אל מול כל המטלות. כשהוא מניח את הטאבלט ואומר – אבא, אפשר לעזור? אני מקבל תחושה שאני לא לבד. אני מרגיש שרואים אותי. שמתחשבים בי. תחושת העומס והבדידות נעלמות.
רק המחשבה על זה כבר הפיגה את הבדידות בתוכי. פתאום חשתי רצון לגשת אל הבן שלי מחדש. ניגשתי אליו ושיתפתי אותו בתחושות שלי. גיליתי הבנה גם לצד שלו. אמרתי לו שאני מבין שהיום חופש והוא רוצה לנוח וליהנות. וגם שיתפתי אותו בזה שאני קצת בעומס של דברים וזה מאוד משמעותי לי כשהוא משתף פעולה ועוזר. הרגשתי שהדברים הגיעו אליו. הוא אמר לי שזה לגמרי ברור לו ושהוא גם אוהב לעזור לי, פשוט הוא רצה עוד קצת לנוח ואז בזמנו לבוא ולעבוד יחד. אמרתי לו שבטח גם לא נעים לו שאני אומר "בוא עכשיו", בלי לתאם איתו ולבדוק מתי נח לו. והוא אמר שנכון. ואז ראיתי במבט שלו שחפרנו מספיק. אז חיבקתי אותו וחזרתי לעבוד וכשפניתי ממנו הוא שאל אם זה מתאים לי שהוא יסיים את הקטע שהוא רואה עכשיו ואז יצטרף אלי וזה ממש ריגש ושימח אותי. --- כל זה התחבר לי עם נושא שאני מרבה לעבוד איתו לאחרונה עם הורים: ההבדל בין חינוך לחניכה. תפיסת ה"חינוך הקלאסי" אומרת שהילד צריך להשתנות: הוא צריך ללמוד לשתף פעולה. הוא צריך להפסיק לחשוב רק על עצמו. הוא צריך לכבד אותי ולהקשיב למה שאומרים לו. תסגור את המחשב ותבוא. למה? כי אמרתי.
לעומת זאת בחניכה, הלימוד וההתפתחות מתרחשים מתוך המפגש ביני לבינו. זה מסע בו אנחנו גדלים יחד מתוך הקשבה משותפת ומתוך כוונה שאני מניח להתרחב סביב ערך מסוים שחשוב לי ולו. לדוגמה, במקרה הנ"ל, חניכה לשיתוף פעולה בבית. בשבועות הקרובים אכתוב עוד על האופן בו אני תופס את ההורות כמסעות של חניכה.
Comentarios