גישת הורות כמעשה נסים

ההורות היא מערכת היחסים המשמעותית והמאתגרת ביותר בנתיב של חיינו. מצד אחד, היא פתח עבורנו לנתינה ואפשרות לבטא את האהבה שלנו, אך מצד שני מציבה בפנינו אתגרים משמעותיים, שלפעמים נראים בלתי אפשריים.

כל הורה מגיע לרגע הזה, בו הוא חווה קושי גדול עם הילד שלו. רגע, בו הוא מרגיש חסר אונים אל מול ההתמודדויות, שההורות מציבה. דווקא הרגע הזה בו אנחנו מרגישים, שלא הולך ויש קושי גדול יכול להיות הרגע הכי משמעותי ביותר בקשר עם הילד.

הילדים שלנו דרך זה שהם מקשים עלינו מבקשים משהו שמאוד נחוץ להם והם לא הצליחו לבקש בדרך אחרת. בתוך כל המהומה לפעמים קשה להבין: מה בעצם הם רוצים?!

במפגש שלנו עם ילדינו אנו באים עם הרבה רצון לתת להם את הטוב ביותר.

יחד עם זה אנו מוּנַעִים גם ממקומות פגועים בתוכנו: אותם מקומות בהם נפגענו כילדים, מקומות של כיווץ ופחד שעדיין קיימים בתוכנו. נקודת המבט התמימה של הילדים שלנו מאפשרת להם לזהות את התבניות הפגועות האלה ולאותת לנו על כך. כשילד פוגש שוב ושוב תבנית של פחד ופגיעה במקום בו הוא מצפה לקבל האהבה הוא מייצר קושי. הוא כמו אומר לנו: "אבא, אימא זה לא אמור להיות ככה!"

כמובן שהם לא אומרים את זה במלים אלא בהתנהגות שלעיתים קרובות היא מקשה עלינו.

מכך יוצא שבעצם קשיים שאנו נתקלים בהם עם ילדינו הם בעצם שפה, ודרך שלהם לאותת לנו על מקומות בהם אנחנו יכולים להתרחב ובכך להיטיב גם איתם אך לא פחות עם עצמנו.

הבנה זו של המקור של הקשיים משנה את צורת ההתייחסות אליהם, במקום בעיה שצריך לפתור במהירות או לדלג עליה, יש כאן הזמנה להכיל את הקושי, להבין אותו, ולהביא ריפוי וצמיחה לנו ולילדינו.

צורת הסתכלות זו מאפשרת לי להסתכל על קשיים שעולים עם הילדים כאל פתחים, מקומות בהם אני יכול להרחיב את ההוויה שלי ואת הנתינה להם ולעצמי.