מריבות אחים

כשמדברים על מריבות אחים, כדאי לעשות הבחנה בסיסית.

ההבחנה היא בין מרחב הישרדות למרחב צמיחה.

מרחב הישרדות שייך לעולם, שאנחנו לאט-לאט יוצאים ממנו. חומרית יצאנו ממנו מזמן. רגשית ומנטלית זה לוקח זמן. הסיבה למאבקים בבית, היא חוויה של הילדים, שהם נמצאים במרחב הישרדות. יש חוסר ולכן צריך להיאבק.

ילד צריך להילחם על תשומת הלב של ההורים שלו, כי מבחינת האבולוציה, זו הדרך שלו לשרוד. אם הוא יזכה בתשומת הלב, בחום הדרוש לו, במנת האוכל הדרושה הוא יהיה זה שישרוד. לכן הוא נלחם:

יש מחסור בתשומת לב: קודם אני! יש חוסר בטריטוריה: הוא יושב לי על המיטה! יש חוסר בחפצים: היא לקחה לי את הלגו! יש חוסר בתקשורת: הוא מציק לי! או אני או הוא. משיכת חבל מתמדת.

הרבה פעמים, הילדים לא ממציאים את האווירה הזו, אלא חווים בבית אווירה של מאבק ולכן מגיבים לאווירה הזו, מפנימים אותה ומיישמים.

מרחב צמיחה, משמעותו, אין צורך להילחם. יש מקום לשנינו. אנחנו יכולים לצמוח זה לצד זה ולהרוויח מהקיום המשותף. מה שיאפשר לילד לעבור למרחב צמיחה, זה לא שידחקו בו לעבור לשם (לדחוק במישהו, זו שפה של מרחב הישרדות), אלא, שהאווירה בבית תהיה אווירה של מרחב צמיחה.

מה זו אווירה של מרחב צמיחה? בשפה של הורות כמעשה נסים, זה בית שיש בו הקשבה. הקשבה לבקשות העומק. זה לא אומר שהכול פתור. זה לא אומר, שאין התמודדות כלכלית. שכולם על הערסל כל היום. בתוך החיים שאנחנו חיים כרגע, עם כל ההתמודדויות, אנחנו יכולים לעשות תנועה מתמדת למרחב צמיחה. זו החלטה פנימית ולא שינוי חיצוני. אני בוחר להקשיב. להקשיב לעומק. להקשיב לבקשות שלי ושל הילדים. מוכן לעשות שינוי ותנועה על מנת לחיות חיים של צמיחה ולא של הישרדות. ברגע שאני אומר בתוכי את המשפט הזה ונאמן לו, אני כבר נמצא במרחב צמיחה. משמעותה של צמיחה היא לא הארה, אלא תנועה קשובה ומודעת.

מה עושים כשהילדים רבים? במרחב הישרדות ההורה מגיב, שופט, סוהר, מתעלם, מגביל וכו… במרחב צמיחה ההורה מקשיב לעצמו, מאזן קודם כל את עצמו, מקשיב לילדיו, מבין מה הם צריכים ויוצר את המרחב החדש, בהתאם לצורך העמוק שלהם. במרחב צמיחה יש מקום לכאב, אבל הפעולה נעשית מתוך אמון ולא מתוך פחד.

במרחב צמיחה ההורה יודע שהריב בין הילדים הוא תזכורת עבורו, הזדמנות ללמידה והתפתחות ולכן הוא לא נבהל מהריב, מזכיר לעצמו לנשום עמוק ופועל מעומק ההוויה שלו ולא מגיב בבהלה.

דוגמה:

בן 11 חוזר הביתה. היה לו יום מעייף בבית ספר. כל מה שהוא רוצה זה להיכנס לחדר ולשחק במשחק מחשב החדש שלו, לנוח קצת. זמן עם עצמו. הוא מאוד רגיש למרחב שלו ובפרט אחרי יום לימודים, שכל הזמן אמרו לו מה לעשות. הוא מגיע הביתה, אומר "הי אימא" והולך לחדר לשחק.

5 דקות לאחר מכן בן 8 חוזר הביתה. הוא מתמודד התמודדות משמעותית מבחינה חברתית בבית ספר. מאוד חשוב לו להרגיש שייך ומקובל. זה לא תמיד מצליח לו.

הוא מגיע הביתה אומר "הי אימא" ובודק איפה אחיו בן 11. הוא הולך לחדר שלו ורואה את הדלת סגורה. פותח, נכנס ושואל, "אפשר לשחק איתך?" בן 11 אומר לו "עוף מכאן". בן 8 חוטף לבן 11 את העכבר של המחשב ובורח לחדר שלו. מכאן מתחילה חגיגה. מכות, צעקות ושאר ירקות.

מה התפקיד של האימא בסיפור הזה?

במרחב הישרדות היא חייבת להפסיק את הריב ולמנוע ריבים עתידיים: "כל אחד לחדר שלו! אין מחשב עד הערב!" כשהחוויה הפנימית בתוכנו היא של הישרדות, אנחנו רק רוצים שקט, אבל מקבלים את ההיפך.

במרחב צמיחה, האימא יודעת, שאם הילדים שלה רבים, יש איזו תשומת לב שהם זקוקים לה. היא תחפש את הזמן להקשיב להם.

היא רוצה לדעת מה עובר על כל אחד מהם. בן 11 מאוד זקוק לשקט, למרחב שלו, להחליט על עצמו. היא רוצה לתמוך בו בכך. בן 8 מאוד זקוק להרגיש שהוא שייך, אהוב ורצוי. היא רוצה לתמוך בו בכך.

התמיכה וההקשבה מתבטאת באופן בו היא מנהלת את הריב אבל לא רק. חלק משמעותי מהמענה שלנו לריבי הילדים נמצא בזמנים אחרים. היא ערה לצורך של כל אחד מהם ומכוונת אליו.

בעצם בעומק זו דרך עבורה להזין את עצמה. כי גם היא, כמו בן 11 זקוקה למרחב שלה, להחליט על עצמה. היא לומדת את זה יחד איתו. גם היא כמו בן 8 זקוקה להרגיש שייכת ואהובה. דרך הנתינה שלה לבנה היא מזינה גם את עצמה.