לאלף את הדרקון

Updated: Aug 25

תומר בן ה-8 מגיע אחרי מספר מפגשים שלא היה אצלי. הוריו נאלצו לבטל ואני צופה שהמפגש המחודש יהיה לו קשה. זה תמיד מעורר בו כעס. למה הוא כועס? אני מנחש שזה בגלל שהביטולים מעוררים בו תחושה של נטישה. הם נכנסים. תומר עומד מסתכל עלי בזעף ואבא שלו אומר לי: הוא כועס כי אמרתי לו להפסיק עם המסך... אני אומר לו, כן, אני יודע, זה בסדר. אבא שלו נפרד והולך ותומר עומד במבט כועס ואומר – אני לא מתאמן. אני מבין שאין טעם לשוחח, בוודאי לא אימון טכני, מניח לפניו את החרב ואומר לו: אני יודע שאתה לא מתאמן. ברור. כולם פוחדים להילחם נגדי. אתה לא היחיד.... זה עובד. הוא מרים את החרב ותוקף בכעס. אני לא אוהב שילדים תוקפים בכעס. זה הפוך ממה שאני מלמד אותם. אבל כרגע זה לא רלוונטי. יש בו כעס. יש לו סיבות טובות ועמוקות לכעוס ואם לא אתן לזה מקום, לא יהיה מקום לשום דבר אחר. הוא מכה בחרב שלי בכוח. אני מאפשר לחרב לעוף מהיד שלי ומסתכל עליו במבט נדהם, כאומר, איך לעזאזל עשית את זה ?! *** כעס הוא רגש חשוב בבניית העצמי של הילד. זה רגש שיוצר נפרדות ותחושת 'אני'. כשכעס מגיע אלי לקליניקה אני קודם כל עושה לו מקום. מאפשר לו ביטוי. ילד כועס כשהוא מרגיש שלא רואים אותו. שלא סופרים אותו. כשמבטלים את הרצון שלו. ולכן המסר הראשוני שלי אל הילד הוא אני רואה אותך. יש לך מקום עם הכעס שלך. *** אני הולך לאחור כאילו מופתע מרים את החרב ונכנס איתו לסיבוב נוסף. אני מתרברב מעט ונעמד בעמדת לחימה. תומר ממשיך להכות בכוח. ועם כל מכה שלו החרב מתעופפת מהיד שלי ומותירה אותי במבט נדהם מכוח העל שלו... זה חוזר על עצמו עוד פעמיים, לפני שאני רואה חיוך של שביעות רצון מתגנב ומוחבא בין שפתיו. אני מבין שאני יכול להעמיק איתו את הדיאלוג. *** הפורקן הגופני – הרגשי הוא לא המטרה של העבודה שלי, אבל הוא בהחלט יוצר מצע שמאפשר לי להתקרב אל תומר ולפגוש אותו. אני נותן לו תחושה שאני רואה אותו ומבין לליבו. למזלי, המרחב בו אני עובד מאפשר לילדים לבטא כעס בעוצמה. כי כעס שהצטבר והופך לזעם עלול גם ליצור חורבן והרס. המסר שאני רוצה להעביר לילד הוא: יש לך מקום. אני רואה אותך. אתה יכול לבטא את הכעס שלך אבל לא כדאי לך לחרב את מה שיש בינינו. *** עכשיו כשתומר מכה בכוח אני מזיז מעט את החרב שלי, גורם לו לפספס ואומר לו – תידרש ליותר מזה כדי לנצח אותי. אני רואה אותו הולך ונרגע, עובד יותר מווסת, יותר מדויק, יותר דיאלוגי איתי. תוך כדי לחימה, אני מחלץ את החרבות של שנינו מהידיים שלנו, ואנחנו עוברים לקרב ידיים. אני מאפשר לו לחבוט בי פעם או פעמיים בכוח, לפני שאני אומר לו – אתה מכאיב לי, אתה חייב לשים לב. תכה שוב, אבל בלי להכאיב. הוא עושה את זה. אנחנו ממשיכים בהתגוששות על המזרון, הינה אני יכול להגיע איתו למגע עמוק יותר, לאפשר לו לפרק עוד ועוד שכבות של תסכול ובו זמנית מבקש ממנו להיות בתשומת לב. הצחוק כבר פורץ החוצה בקול. הינה הוא חזר לעצמו. הרגש השתחרר החוצה בצורה בריאה. הוא שמח, מווסת, דיאלוגי. אבל העבודה שלנו לא הסתיימה. אני רוצה ליצור אצלו התחלה של מודעות עצמית. אחרת הכל יכול לחזור שוב בשבוע הבא. אנחנו שוכבים על המזרון, מתנשפים... כיסחת אותי, אני אומר לו, אתה באמת לוחם טוב. אני יודע שהוא לא בעניין של שיחות ארוכות וחפירות ולכן אני ניגש מייד לעניין: אתה יודע תומר, אני חושב שאני יודע למה כעסת כשבאת. אתה מסכים שאני אומר? מה שבא לך, הוא עונה. אני לא מצפה ל'כן' יותר נלהב מזה. זה מספיק טוב עבורי. ואני ממשיך: אני חושב שזה בגלל שבזמן האחרון התבטלו לנו הרבה פגישות וזה מעצבן ומאכזב. גם אותי זה מאכזב. גם אני כעסתי. מה דעתך? אני שואל אותו. הוא לא עונה, אני רואה אותו מהורהר. מבחינתי זה סימן שמשהו ננגע וזה מספיק. יותר מזה יכול להרחיק אותו ממני ומעצמו. יאללה, יש לנו זמן לעוד סיבוב. הפעם זה הולך להיות אפילו יותר קשה. אתה מוכן? הוא לא עונה רק קם שולף את החרב ועומד מולי דרוך ומוכן.