כשאין לי זמן לבת שלי

אתמול אחר הצהריים הייתי שקוע בכתיבה, כשהאישה שלי נכנסה לסטודיו וביקשה שאלך להיות עם הילדים, כי היא צריכה להכין את השיעור של מחר. מיד עלתה בי התנגדות. חשבתי להאריך עוד בכתיבה, אבל אני יודע שאם היא מבקשת, היא כנראה באמת צריכה את הזמן הזה, אז הפסקתי לכתוב ועליתי להיות עם הילדים. אבל בזמן שהייתי איתם, בתוכי רציתי כבר להיות אחרי. רציתי לסיים את ענייני הערב ולחזור לכתיבה.

אז התחלתי בחיסול ממוקד של הבלגן בבית, המשכתי בתקתוק ארוחת ערב, כשבראש שלי הפרויקט הזה שאני כותב עכשיו ואני כבר רוצה לחזור אליו.

באיזשהו שלב, ראיתי שהבת הקטנה שלי מתחילה להיות עייפה, אז ניגשתי אליה ואמרתי לה, מתוקה, זמן למקלחת, גשי בבקשה. והיא- לא עכשיו, עוד מעט. ואני מרגיש שאני רוצה פשוט שהיא תתקלח כבר, כי אוטוטו אני מסיים הכל ויכול להתפנות לענייני, אבל היא לא משתפת פעולה ובי עלה בי כעס על זה שהיא לא מקשיבה לי.

אבל היא פשוט נשכבה לה על הספה עם ספר ואני יודע שאני יכול להעלים עין ועוד רגע היא נרדמת לה בלי מקלחת ובלי צחצוח שיניים....

ופתאום קלטתי שזו לא המקלחת שמתפספסת לה כאן, אלא ההזדמנות להיות רגע עם הבת שלי לפני שהיום נגמר. אז ניגשתי אליה ואמרתי לה, מתוקה, רוצה שנלך יחד למקלחת ונעשה מקלחת כיפית?

ובפעם ראשונה מתחילת הערב הסתכלתי אליה בעיניים. והיא, הרימה מבט מהספר אלי, השתהתה לרגע ואמרה טוב. מאותו רגע, פשוט התמסרתי לשהייה איתה. לחפוף, לסרק, לנגב, לצחצח, סיפור, שיר עד הירדמות.

כל סירוק או ניגוב הפכו להזדמנות להיות רגע בקרבה אליה, אל הקטנה הזו שכמעט לא ראיתי אותה מהבוקר. וככל שאני התמסרתי כך גם היא התמסרה וכל ההתנגדויות נעלמו. פשוט זרימה וקרבה נעימה בינינו. והינה אני חוזר לכתוב מתוך תחושה נעימה וטובה של סיפוק. ==== לפעמים אני כל כך עסוק וכל כך עמוס עד כדי שאני לא ממש נמצא. כשאני מסיר את ההתנגדות ומסכים להיות קרוב ונוכח משהו בתוכי נפתח, הנתינה שלי זורמת וגם הילדים נפתחים אלי. ברגעים כאלה כשאני מסכים לתת את עצמי באמת, לא פחות משאני נותן, אני מקבל. ==== מהתנגדות להתמסרות, מחינוך לחניכה