לפני כחודשיים הבטחתי לבת האמצעית שלי: ממש בקרוב-את ואני יום כיף. מה שאת רוצה: סרט שאת אוהבת, בית קפה, נקנה טייצ’ים ושמלות, באולינג, מה שאת רוצה. הבטחתי וזה עדיין לא קרה.
הבטחתי לה כי בשנה האחרונה, לא יצא לי לבלות זמן איכות איתה כמו שהייתי רוצה. הפעילות שלי כמטפל ומלווה הורים בהתפתחות משמעותית ויוצא לי לעבוד הרבה שעות. כמו כולכן\ם אני נדרש הרבה לענייני הבית האינסופיים והזמן כמו נעלם בין האצבעות.
הבת הקטנה שלי יודעת לקבל את תשומת הלב שלה, להזמין אותי למשחק, סיפור, מקלחת וכו...
הבן הגדול שלי, איתו יש לי הרבה נושאים משותפים באופן טבעי, אנחנו מנגנים יחד על הגיטרה, משחקים כדורסל, מבוכים ודרקונים ועוד..
והבת המרכזית שלי, איך לומר, פתאום שמתי לב שהיא נופלת בין הכיסאות. חוץ מדברים טכניים וקצת קריאה משותפת, כבר כמעט אין לי בילוי משמעותי איתה. ההבטחה שלי אליה באמת באה מהלב ועם הרבה כוונה, אבל אז... אתם יודעים החיים עצמם... בכל שבוע מחדש שמתי לב ש"השבוע, זה שבוע עמוס", אז דחיתי את יום הכיף רק עוד קצת עד שאהיה מעט יותר פנוי ומדי פעם היא שואלת אותי - מתי כבר נלך ליום כיף ובכל פעם אני אומר וואו, השבוע ממש לא אפשרי, אבל שבוע הבא ממש אשתדל. לפני שבועיים כבר קבענו אבל לילה לפני, הבת הקטנה לא הרגישה טוב ונאלצנו לבטל.
וכך קרה כשבאחד הימים כשישבתי לנגן עם הבן שלי והיא כל הזמן סביבנו שרה בקול שירים אחרים ובכוונה מפריעה. שוב ושוב ביקשתי ממנה להפסיק, אבל היא ממשיכה להציק ולא מאפשרת לנו לנגן. באיזשהו שלב ניגשתי אליה בכעס ובתסכול ואמרתי לה: מה יש לך? למה את לא מאפשרת לנו כמה דקות לנגן? אח"כ בשמחה אהיה איתך! וברגע אחד היא פרצה בבכי שבכלל לא אכפת לי ממנה והלכה נעלבת לחדר שלה.
פתאום קלטתי. היא צודקת. באמת אני מעביר לה מסר שלא אכפת לי. הבטחתי לה משהו שמאוד משמעותי לה ואני לא מקיים.
אז ניגשתי לחדר שלה, פתחתי בזהירות את הדלת ושאלתי אם אני יכול לגשת אליה, רק לשבת לידה והיא אמרה שבסדר. והינה אני יושב לידה וחושב לעצמי איזה מין אבא אני, מבטיח ולא מקיים וממש עולה בי עצב, יושב ומלטף לה את השיער, מבקש ממנה סליחה, אומר לה שהיא צודקת, שמאוד חשוב לי הביחד שלנו ושעכשיו, ממש תיכף, אני הולך ליומן לקבוע יום כיף.
וככה בין הדמעות של שנינו, היא אומרת לי, רגע אבא אל תלך. תישאר. אני רוצה שתהיה איתי עכשיו. ואני מסתכל עליה ורואה את העיניים הנוצצות שלה ואני מבין כמה זה משמעותי לה רק הביחד שלנו. בלי טייצים ובלי באולינג. פתאום קלטתי שאני זה מספיק. שרק הנוכחות הקרובה שלה ושלי זה כל מה שצריך. כמה זה נעים לי פשוט להיות איתה בלי שום עשיה. רק היא ואני.
הרבה פעמים כהורים אנחנו חושבים שלהיות יחד עם הילדים זה מותנה בפעילויות ואקסטרים ואנחנו מחכים לסופ"ש, לחופשת פסח, ליום כיף בפארק מים, או לטיסה לחול... אבל בעצם בכל רגע בתוך היום אנחנו יכולים ליצור קרבה. כשמקלחים, מכינים אוכל, מצחצחים שיניים שיעורי בית או אפילו סתם להיזרק על הספה ביחד......
אז שכבנו ככה שנינו אחד ליד השנייה מסתכלים על התקרה ופשוט נהנים זה מנוכחותה של זו.
בתמונות - מקיים הבטחה:
Comments