אני לוקח את עלמה על הידיים, פותח את דלת האוטו על מנת להושיב אותה בכיסא. היא מבינה שהיא עומדת להיחגר וזה לא בדיוק תואם את התכניות שלה… היא מעבירה לי את המסר ללא הסבר מילולי. אין שום צורך במלים. המסר שלה כל כך ברור. צעקה, או יללה, או התפתלות של הגוף. אמירה ברורה: לא רוצה! ואני – מעט מבוהל מהתגובה שלה, מה אעשה? אושיב אותה בניגוד לרצונה? אתעכב עכשיו והתכניות שלי ישתבשו? אולי אסביר לה, כן, חשוב שתבין, אנחנו חייבים לנסוע עכשיו…. ואז גיליתי משהו מדהים. ממש תגלית שעבורי היא מהפכנית ומעבירה בי צמרמורת גם ברגע זה: אני אפילו לא משנה את התכנית שלי. אני אפילו לא "נותן" לה חמש דקות של "חסד" במושב הנהג, אני לא מסביר לה כלום. אני פשוט מרכך את האופן שאני מחזיק אותה. ומשהו קורה. משהו אצלה משתנה!
כאילו יש שיחה ביננו, תקשורת אחרת שאם הייתי מתרגם אותה למלים היא יכולה להיות:
– לא רוצה לכיסא!
– אוי ואבוי!!! מה אני עושה עכשיו!! כנסי לכיסא!
– לא!!!
ויכולה גם להיות:
– לא רוצה לכיסא!
– אני אתך. אני תומך בך. את יכולה לבטוח בי.
– טוב אנסה…
ואף מילה לא חייבת באמת להיאמר, ואם נאמרת היא חלק משיחה עמוקה בהרבה. שיחה שכוללת התייחסות ורגישות רבה למבט, למגע, לא פחות מלמלים שנאמרות.
מדהים
מרגש
אלמנטרי…
הסכמה להשאר שם עוד רגע. בלי מילים. פשוט להכיר בקושי בלי להאבק בו. רק לראות – מחוללת ניסים.ככה. אשכרה. הלכה למעשה.
איזה יופי אתה כותב!
http://nashimahut.wordpress.com/2012/07/13/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%9C-%D7%A0%D7%A1/
תראה – זה מלפני שבוע בערך…
אורית, איזה כיף שאת מבקרת אותי כאן 🙂
מסתבר שדברים מעניינים קורים סביב ובתוך האוטו…
הנושא של השיחה על המוות בגיל הזה בדיוק מוכר לי מאלמוג והיה בשבילי התמודדות מטלטלת וגם מעצימה
עשית את זה בצורה מקסימה
אכן נס
תודה 🙂