להתערב או לא להתערב? – פוסט על חניכה במריבות ילדים

את ליל הסדר האחרון נסענו לחגוג יחד במדבר עם הורַי וכל השבט.
אחד הדברים הכיפים במפגשים האלה זה המפגש בין בני הדודים. יש קבוצה מקסימה של ילדים שמחכים בהתרגשות למפגשים האלה.
אבל יחד עם השמחה וההתרגשות יש כמובן עניינים חברתיים ובפרט בין קבוצת הבנות הצעירות. מי תשחק עם מי? מי תהיה המַלְכָּה? מי לא תקבל תפקיד משמעותי בהצגה? למי לא ירשו להצטרף….
בנות הדודות האחרות גרות כולם באותו מושב, הן כמעט כמו אחיות ואילו הבת שלי מגיעה מרחוק ולכן היא הרבה פעמים ה"אטרקטבית". כולן רוצות לשחק איתה.

כמי שקיבלה כח לידיים היא גם לפעמים משתמשת בו…
המאבק הזה בין הקטנות מצליח להגיע גם לקרביים שלנו, הגדולים.
עבורי זה קשה לי לראות אותה משתמשת בכח שיש לה ולא משתפת ילדה אחרת. קשה גם להורים האחרים לראות את הבת שלהם לא משותפת, דחויה, או מתחננת על מקומה.
לא פעם המתחים האלה מצליחים לחלחל אלינו, עד כדי כך שאנחנו אפילו מרגישים מתח בינינו המבוגרים.
תוך כדי שאני מתבונן בדינמיקה בין הבנות שמתי לב לתחושות שעלו בי.
שמתי לב שאני חושש שהאחים שלי יכעסו שאני לא מתערב. שהבת שלי היא זו שגורמת בעיות ואני לא מתערב. קלטתי שזה ממש יוצר בי דחף להעיר לה. רציתי שהאחים שלי יעריכו את האופן בו אני פועל, שיאהבו ויעריכו אותי, שיקבלו אותי.
פתאום קלטתי שגם הבת שלי פועלת ממקום מאוד דומה. כמוני, גם היא רוצה שיעריכו ויקבלו אותה. אולי היא מרגישה אאוטסיידרית. הן כ"כ מגובשות, מכירות זו את זו, באות כחבורה אחת והיא אמנם כלפי חוץ אטרקטיבית וחזקה, אבל בפנים בוודאי חווה רצון למצוא מקום טוב בתוך החבורה. בוודאי זה משפיע על האופן בו היא מתנהגת.
הזמנתי אותה להליכה. שוחחנו ובאיזשהו שלב, שאלתי אותה על המפגש עם הבנות דודות, על הרגעים של חוסר השיתוף. התעניינתי ברגשות שלה והיא שיתפה אותי בפתיחות.
שיתפה ברצון ליצור מפגש ומשחק ושזה לא תמיד קל להן ושגם היא מרגישה שלא לגמרי משתפים אותה. שהיא מנסה ליצור מרחב משחק נעים ולא תמיד מצליחה.
שוחחנו בגובה העיניים. שיתפתי אותה במקרה דומה שקרה לי.
אני חושב שהעובדה שלא לחצתי או שפטתי אותה, או אמרתי לה מה נכון, אפשרה לה להיפתח ולומר מה באמת מפעיל אותה שם.
למחרת בבוקר הרגשתי ממנה משהו אחר, פתוח יותר לשיתוף ראיתי שהיא הרבה יותר בדיאלוג עם הבנות האחרות…
===
בגישת החינוך הישן הייתי פועל מהאינסטינקט לחנך את הבת שלי.
הייתי אומר לה מה היא צריכה לעשות: את צריכה לשתף! זה לא יפה לא לשתף!
בעצם הייתי פועל מתוך החששות שלי.
בגישה של חניכה אני לא ממהר להנחית על הבת שלי הוראות, או לומר לה מה נכון או לא נכון, אלא עוזר לה לגלות את האמת שלה, תוך כדי שאני נוכח ובדיאלוג קרוב איתה.

תגובות

תגובות