כרוניקה של התמודדות עם קושי

הולכים לגן שעשועים. הכל כיף וזורם והינה, זמן לחזור הביתה, אבל הקטנטונת בכלל לא בעניין. שום הסבר, שכנוע לא עוזר…
לוקח את הילד לגן. משחק איתו משחק קטן נותן לו חיבוק ו… זמן להיפרד. אבל הוא לא מוכן בשום אופן! נצמד ולא מוכן לשחרר...
למה הוא עושה את זה כל יום מחדש? למה היא נאבקת בי?

ניקח צעד אחורה וניבדוק:
ניתן לומר ששלוש מערכות היחסים המשמעותיות בחייו של אדם הן עם הוריו, עם בן\בת זוג ועם ילדיו.
ביחסים עם ההורים, בילדות, נוצרים חסמים, שנובעים מקשיים וממקומות סגורים של ההורים. נקודת המבט התמימה של הילד והצורך להישען על ההורים מביאים לכך שהילד יאמץ בסופו של דבר את הדפוסים האלה, ואיתם הוא גם יתמודד בבגרותו.

אותם מקומות ישפיעו מאוד הן על בחירת בן\בת הזוג והן על מערכת היחסים שלהם.

אותם חסמים יתעוררו שוב לחיים במפגש עם הילדים. המפגש בין הרגישות ונקודת המבט התמימה של הילד למקום חסום אצל ההורה הוא המקור לקושי.

לדוגמה:
אם החוויה שלי כהורה היא שהחיים הם מסע של הישרדות, שאני חייב לעבוד שעות ארוכות על מנת לפרנס, שהגן שעשועים הוא מקור לסכנות, שאני לא יכול לסמוך על אחרים, וכו…
לא משנה מה אומר לילדי, אם החוויה שלי היא חוויה של פחד, היא תחלחל אליהם.
מנקודת המבט הנקייה שלהם ומתוך הרגישות הרבה שלהם בכלל ואלי בפרט הם יגיבו לכך. תגובה אופיינית במקרה זה תהיה תלותיות, היצמדות, קושי בפרידות וכו…

התובנה המשמעותית מכך היא שבעצם הקושי שהילד מייצר הוא לא איזו בעיה אצל הילד שצריכה להיפתר, אלא להיפך, הילד מאיר כמו עם פנס על מקומות חשוכים אצלנו ההורים ובכך נותן לנו הזדמנות להרחיב את המקומות האלה ולצמוח.
הקושי שאני מתמודד אתו עכשיו עם בתי, שאני כל כך רוצה שהוא ייפתר, הוא הזדמנות בשבילי, פתח שאני יכול לצמוח ממנו אם אסכים להתבונן באמת. אם אסכים לראות מקום תקוע אצלי שמבקש להשתחרר.

עוד דוגמה:
פעוטות נהנים מגופם באופן טבעי. הם נהנים לחשוף את הגוף לגעת בו ואף לחקור את הגוף של חבריהם ובני המין השני ולא פחות מכך של הוריהם. אני לא מתכוון להיכנס עכשיו לדיון של מה כן ומה לא ואיפה הגבול, אלא רק להפנות את תשומת הלב לבהלה שחקירה טבעית כזו אצל ילדים יכולה לעורר אצלנו ההורים, אל המקומות הסגורים שירשנו הקשורים בהנאה הגופנית, במין ובכלל באפשרות לחגוג את החיים… ילד שיפגוש חסימה כזו אצל הוריו לא יבין מדוע כשהוא נוגע בגופו בטבעיות יש בהלה כזו (זה יכול להיות מוסווה באלגנטיות, אבל הילד לא יקנה את זה, הוא רואה את הוריו בשקיפות מלאה).
התגובה במקרה זה יכולה להיות בושה בגוף, קושי עם מגע, או לחילופין מיניות מוחצנת ומוגזמת…

כל ניסיון לפתור את הקושי על ידי כך שאלמד את הילד אחרת ללא הסכמה להתרחב ולעשות את השינוי אצלי לא יכול לתת מענה עמוק לא לי ולא לילד שלי.
למה שהוא יקשיב למלים שאני אומר כשכל ההוויה שלי אומרת את ההיפך?
איזו משמעות יש למלים: "אסור להרביץ!" כשמי שאומר אותן כל המהות שלו, באותו רגע, היא ריחוק ונוקשות?

תגובות

תגובות

נשלח ב טיפול אישי עם התגית:
3 comments on “כרוניקה של התמודדות עם קושי
  1. מאת ענת:

    אהבתי את המאמר. הבת שלי בת ה- 4 כמעט היא בין המורות המשמעותיות ביותר בחיי.
    בדיוק השבוע היה לי קושי בסיטואציה שהיא הרביצה לי ולא ידעתע בדיוק איך נכון להגיב. אתה לא ממליץ על נוקשות אבל יש צורך להפסיק את ההרבצה (או כל פעולה פוגעת אחרת). על איזו גישה אתה ממליץ במקרים כאלה?
    תודה

  2. מאת אורי:

    הי ענת, תודה לך.
    אין לי המלצה כללית כיצד לנהוג. ההמלצה יכולה להיות הפוכה לגמרי בתלות במי שואל ומה ההתרחשות.
    במקרה שלך, מתוך היכרות קלה מאוד איתך, זה מה שאני מציע לך:
    א- לא לפחד. את רואה אותה מרביצה, אל תתני לזה להפחיד אותך. זו דינמיקה טבעית בין שני ילדים. חשבי על שני כלבלבים שמתקוטטים.
    ב- תפעלי מתוך ידיעה. לפני שאת עושה משהו תראי שאת רגועה, בוטחת, קחי נשימה עמוקה. תהיי יותר רחבה מהסיטואציה. ואז תפעלי ממקום של הידיעה העמוקה שקיימת בתוכך. היא קיימת, רק תתני לה לצוף.

    לא חשוב מה את עושה.
    כן חשוב מי זאת בתוכך שפועלת.

    אולי היום תגשי לבת שלך ופשוט תחבקי אותה באהבה.
    אולי מחר יהיה נכון להגיד לה: "זה לא מתאים, עכשיו הולכים הביתה".

    מה את אומרת?

  3. מאת ענת:

    לא לפחד זו באמת המלצה מאוד חשובה כי הרבה פעמים אני פועלת מתוך פחד ואחר כך חושבת אם פעלתי נכון.
    תודה רבה!

להגיב על ענת לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

מהות

הדרך שלי היא פנימה
להסכים לחוות בעוצמה כל רגע ורגע,
ולהסכים לחיות במציאות.
אני מפנה קשב פנימה אל הלב והוא מראה לי את הדרך אל עצמי

הבסיס לעבודה שלי הוא המפגש
מפגש שיש בו הסכמה משותפת להתרחב ולגדול מתוך התבוננות וקבלה.

מאמרים בנושא טיפול אישי

לא לספור גרגרים – רחלי בהרל

אני רוצה לשכב על החוף, לא לספור גרגרים של חול.
לא למנות את טיפות המים בים – אני רק רוצה לצלול,
לא לזכור את שם הכוכב, רק לחכות שאחד ייפול.