איזון קטבים

אני רוצה להסביר כלי מגישת "מחינוך לחניכה" שנקרא איזון קטבים:
==============================================

ניקח לדוגמה אימא שחווה קושי בפרידות מהבת שלה.
כל בוקר הפרידה בגן היא במאבק.
הילדה מורחת את הפרידה כמו מסטיק עד שהאימא לא יכולה יותר ובסוף הולכת בדרמה. הילדה נשארת בוכה וכואבת וגם האימא…

גם בערב כשיש לאימא סופסוף זמן לעצמה והיא רוצה ללכת לפילאטיס, הילדה נצמדת לה לרגל ולא מוכנה להישאר עם האבא. שוב מסטיק. שוב דרמה.

בגישת החינוך המקובלת, נשאל מה צריך לעשות כדי שהילדה תלמד לשחרר?
לשים לה גבול?
דווקא לחבק אותה יותר?
מה נכון לעשות?

בתהליך חניכה מתחילים דווקא מהאימא. מתחילים מחניכה עצמית.
נבדוק איך הקושי הזה שהאימא חווה עם ביתה, פוגש אותה עצמה.
ככל שהאימא תוכל ליצור בהירות רגשית בתוכה, ככל שהיא תדע איך לעבוד עם הרגשות שעולים בה, ככל שהיא תלמד לנוע מהדרמה שבתוכה חזרה למרכז שלה, היא תוכל להתמקם בקלות רבה יותר כחונכת עבור ביתה, לתמוך בה ולעזור לה, לביתה, לעשות את התנועה שלה למרכז שלה.

בהתבוננות עם האימא אנחנו מסתכלים על שני קטבים:
א- האם יש חלק בתוכה שמתקשה להיפרד מהילדה? האם יש שם פחד? האם יש אחיזה?
לפעמים המפגש עם ילדינו מעיר בתוכנו מקומות לא מודעים של פחד ואחיזה ובלי תשומת לב דווקא אנחנו אוחזים בהם בכל מיני דרכים סמויות ואז הם חשים את הפחד וברגע הפרידה נאחזים בעצמם.

לכן אני שואל את האימא, מה מפחיד אותה? אולי היא לא סומכת על הגננת ועל האבא שיטפלו בילדה כפי שהיא הייתה רוצה? אולי היא פוחדת שהבת שלה תחווה נטישה כשהיא נפרדת ממנה? אולי היא פוחדת להיות אימא לא מושלמת  ולכן קשה לה לשחרר?

ב- האם יש חלק בתוכה שמרגיש רצון לדחות את הילדה?
חלק זה אינו נובע כמובן מכך שהאם לא אוהבת את ביתה. היא הרי אוהבת אותה בכל ליבה. ובכל זאת, מתוך הרגישויות שלה עצמה ומתוך העומסים שהיא חווה, תחושה כזו היא טבעית מאוד. הרי גם היא למרות שהיא אימא מסורה ואוהבת, היא צריכה זמן לעצמה, רגע לנשום רגע בלי שיהיה מישהו שתלוי בה וכשזה לא מתאפשר לה אולי היא משדרת לבת שלה דחיה, דבר שאולי גורם לילדה להיאחז בה עוד.

בהרבה מקרים הקושי של הבת לשחרר קשור לשני קטבים אלה אצל האם: האחיזה של האם בבת ותחושת הדחיה שהאם חווה.

מעניין לראות שבהרבה מקרים הקטבים מזינים זה את זה: החוויה של הדחייה יוצרת את הפחד והפחד לשחרר גורם בסופו של דבר לתחושת דחייה. גם אצל האם וגם אצל הבת.

יצירת שינוי
הדבר המפתיע הוא שכדי ליצור שינוי בקשר, האם לא חייבת לעבור תהליך פסיכולוגי של שנים בו היא מאזנת באופן מלא את הקטבים. עצם ההקשבה שלה לשני הקטבים, לקולות בתוכה, יוצרת שינוי.
ההסכמה של האם לקבל את תחושת הדחייה שקיימת בה, להיות קשובה אליה וכן לקבל את הפחד לשחרר את ביתה גורמים לשינוי בקשר וליצירת חופש.
אז מה עושים??
===============
כמה שאלות שכדאי לשאול כדי ליצור חוויה מאוזנת יותר עם הקטבים:

א- האם הם מופיעים בעוד מקומות? אולי נוכל למצוא זירה נוספת קלה יותר לחקור את הקטבים ולאזן אותם שם, אולי חווית הפחד מפרידה מופיעה גם עם חברה טובה, אולי אפשר לתקשר את זה בכנות עם החברה ולבקש ממנה עזרה.

ב- למצוא מרחב בו אני יכול לתת ביטוי מלא לכל אחד מהקטבים. אפשר לעשות את זה בשיחה, בציור, בריקוד, בהילכה על חוף הים, העיקר שהקול הפנימי הזה ירגיש שיש לו אפשרות להתבטא.

ג- לבחון האם אפשר בתוך הסיטואציה לתת מענה לכל אחד מהקטבים.
לדוגמה, אולי יהיה נכון לאימא להכיר בכך שהפרידה קשה גם לה ושהיא עצמה זקוקה ליותר זמן. ואולי בבוקר אחר התחושה תהיה שהיא זקוקה לפרידה קצרה ובהירה, ללא מריחת זמן.

 

תהליך חניכה מפגיש אותנו עם עצמנו, עם מקומות בתוכנו שמבקשים התייחסות.
התייחסות אוהבת וקשובה לעצמנו מאפשרת לנו לפעול מהמקום השלם בתוכנו ולא מהפצעים.

 

תגובות

תגובות