אחריות אישית של הילד בזמני מסך

חשוב לך שהוא יהיה פעיל פיזית, ישחק, יפגוש חברים, אבל התחושה היא שהכל מתגמד ומחוויר אל מול המסך. את רואה אותו פותח את המסך ופשוט נעלם. יושב ובוהה, מנותק מכל מה שקורה סביבו. ועולה דאגה אמיתית: מה יהיה איתו?
נראה שאם לא תתערבי הוא פשוט יהיה כל היום מול המסך.

את מרגישה שזו אחריות שלך לשמור עליו ומחליטה להגביל לשעה ביום. את איכשהו מצליחה לשמור על זה בבית, אבל כל הזמן יש מאבק. ובכל הזדמנות הוא גונב שעות נוספות. אצל סבא וסבתא, אצל חברים וכשאת לא בבית.
את עייפה מלהיות שוטרת, לא מבינה למה זה צריך להיות כל כך קשה.

וזה גם מכעיס שהוא לא מקשיב. למה הוא לא מקשיב כשאת אומרת לו להפסיק? ומה יהיה איתו? איך הוא יסתדר עם מסגרות אם הוא לא יכול למלא חוקים בסיסיים?

את מקבלת מסרים מסביב שזו אחריות שלך. לחנך אותו. לשים גבול איפה שצריך. לתקן את הדפוסים הבעייתיים שלו ולהכין אותו לחיים.
שידע לפעול במערכת עם חוקים, שידע ליצור קשרים חברתיים, שילמד להעסיק את עצמו.

אבל כל הניסיונות לתקן אותו יוצרים מאבק מתיש בינכם.

===

הגישה של חניכה מציעה כיוון אחר.
במקום לחנך אותו, נעזור לו ללמוד להקשיב לעצמו.
במקום שאנחנו נהיה אלה שמגבילים אותו, נעזור לו לפתח בתוכו מנגנון פנימי שיוצר את האיזונים המדויקים עבורו.

יש כאן שינוי של הגישה שלנו:
הגישה הישנה – איך לשמור שלא יהיה יותר מדי מול המסך
הגישה החדשה – נצא למסע משותף – אני אלמד לסמוך עליך ולתת בך אמון ואתה תלמד להיות אחראי על עצמך ולפעול באופן מיטיב עבורך.

למה זה טוב?
א- כשהאיזון נוצר בתוכו, אין צורך להאבק בו יותר. את מפסיקה להיות השוטר. זה כבר לא משנה אם הוא בבית או אצל חבר או אצל סבתא. את יודעת שגם עוד חמש שנים שאת כבר לא תהיי שם לידו כל הזמן, הוא ידע לאזן את עצמו.
ב- התחושה הפנימית שנבנית בתוכו, היא שסומכים עליו. זו תחושה מאוד מעצימה.
ג- הקשר בינכם הופך מקשר של שליטה, למפגש שיש בו הנאה וקרבה.

אבל איך?? הרי מבחינתו להיות כל היום על המסך. אם את תשחררי הוא יהיה כל הזמן מול המסך. זה כל מה שהוא רוצה. נכון?

תהליך חניכה מורכב מתנועה שההורה יוצר בתוכו ובמקביל הילד יוצר תנועה מקבילה.
כל עוד אנחנו בציפיה שמשהו ישתנה אצלו, התסכול ימשך.
התנועה הפנימית במקרה הזה, היא ללמוד לסמוך עליו, לאפשר לו להיות אחראי על עצמו, להאמין בו.
התנועה הפנימית שאנחנו יוצרים עוזרת לילד להתמקם באופן חדש, לגלות את הכוחות בתוכו.

כל עוד אנחנו מחזיקים את השליטה והאחריות אצלנו, לילד אין צורך לקחת אחריות בעצמו.

כדאי להבין שמדובר כאן בתהליך. אם נזרוק עליו את האחריות בלי שתהיה חניכה, בהחלט יתכן שהוא ילך לאיבוד. לכל ילד יש את הקצב האישי שלו. את הבשלות האישית, שתאפשר לו לקחת אחריות. לא ננהג באותו אופן עם ילד בן 4 ועם ילד בן 13. לא ננהג באותו אופן עם ילד אחד כמו עם אחותו. זהו תהליך אישי.
התפקיד החשוב ביותר של ההורה החונך בתהליך החניכה הוא להיות נוכח, קרוב, להיות שם ולהושיט יד כשצריך, להתעניין, לכוון, להזמין.

יש כאן תהליך שקורה בתוכנו במקביל לתהליך שהילד עובר. וזו מהות החניכה.

אנחנו לומדים לסמוך עליו, לשחרר שליטה, להאמין בכוחות שלו ובמקביל הוא לומד לקחת אחריות לאזן את עצמו.

זה מסע. במסע כזה תמיד יש נפילות, כשלונות, בלבול אבל בו זמנית מתאפשרת צמיחה מאוד משמעותית שלנו, של הילד ושל הקשר בינינו.
====
ממאבקי שליטה ליחסי אמון – מחינוך לחניכה

תגובות

תגובות