אבהות חדשה

הוא מספר לי כמה זה קשה להיות עם הקטנה, שבוכה עד שאימה מגיעה ונותנת לה "ציצי"…
ושבעצם הוא לא ממש יכול להרגיע אותה כי כל מה שמרגיע אותה זה ההנקה…

ואני אומר לו שכן, מכיר, הייתי שם… עם המבט על השעון, עוד שעה שלושים ושתיים היא חוזרת…
וגם באיזשהו שלב תפסתי שזה לא עניין של ציצי, אלא של מי אחרון בשרשרת.
כרגע הוא לפני אחרון. אם יש קושי ממש – הוא מעביר הלאה.

כשהאימא נמצאת היא יודעת שהיא אחרונה. אין לאן להעביר והיא לוקחת אחריות, כואבת, מכילה…
והבת שלו יודעת את זה. היא מחכה יחד איתו, שאימא כבר תחזור. לא בגלל הציצי, אלא בגלל שהיא איתה עד הסוף.
כשאני הבנתי את זה כאבא, החלטתי שאני אחרון. אני עם הילדים שלי עד הסוף.
כואב, מייאש, שיניים, גזים, הם לא צריכים אימא, לא צריכים ציצי, רק אותי.

וזה שינה הכול. כל-כך שינה שפתאום, כשהם עם אימא וקשה – הם מבקשים לעבור ולהיות איתי.
לא לינוק' רק את הידיעה הזו שלי: אני איתכם עד הסוף.

ואז אני מציע לו, שזה לא איזה תפקיד נוסף בערימת התפקידים שיש לו כבר, אלא הזמנה שבעיני היא מרגשת:
לתת לבת שלו את התחושה שהוא שם בשבילה. תמיד. גם כשקשה. בעיקר כשקשה.
אז רק אם בא לו על זה.
מסתכל לו בעיניים ורואה שאין שאלה. הוא כבר לגמרי שם.תודה

תגובות

תגובות

נשלח ב הורות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

סדנאות להורים בגישת "מחינוך לחניכה"

הרגע עם הילד שלכם שאתם לא רוצים לפספס…

לקבלת המדריך:

 

איזה מין ילד – רחלי בהרל

רגע אני כאן, ורגע אני שם
רגע לבד, ורגע כולם
רגע פוחד, ואז מתגבר
רגע חייב, ואז מוותר
רגע יודע, רגע שואל
רגע בוכה, וכבר צוהל
רגע אור – רגע צל.
אני כל הזמן מתחלף, אני המון דברים,
אז למה אמרת רק "חולמני" ביום הורים?


את לא צריכה להסביר לי או לדבר דיבורים,
רק תשבי איתי ביחד, ונקשיב לצרצרים.
{רחל בהרל}